ישנו סוג תקשורת שלילית אפילו יותר חמקני מאלה שהדיברנו עליהם במאמרים הקודמים. וזאת התקשורת השלילית שאנחנו מפנות כלפי עצמנו. יש אנשים שחווים תקשורת שלילית לא רק בקשרים הבין אישיים, אלא פנימה- בינם לבין עצמן. זה הקול שיעלה כאשר לא הצלחתן במשהו "ברור שלא הצלחת, את כשלון". כאשר כן יהיה הישג הקול יכול להקטין או לזלזל בו "מה זה כבר לקבל העלאה, סיגלית קיבלה כפול מזה שנה שעברה". הקול הזה לפעמים כ"כ חזק שקשה לשמוע שהוא רק קול אחד. הוא הפגיעות הכי פנימית שלנו, הכאב הכי מופנם. הרבה פעמים הוא הפנמה של דמות חיצונית משמעותית שכך נהגה איתנו כשגדלנו. ולפעמים הפגיעות פשוט שם. בהרבה מובנים הביקורת הפנימית שלנו היא הקשה מכולן. אין לנו לאן לברוח, קשה לנו לכעוס על עצמינו על ביקורת מבפנים. הרבה פעמים ביקורת כזו היא חלק ממערך שלם של דימוי עצמי נמוך אשר מקשה עלינו לחוות את חיינו בחמלה ואהבה עצמית.
בין אם התקשורת השלילית היא דפוס נלמד ובין אם היא התפתחות של פגיעה ראשונית, הצעד הראשון שניתן לנקוט בו - הוא להכיר את הקול הזה. לראות אותו. הוא אומר לנו דברים כואבים, שקשה לנו לשמוע. אבל הוא לאו דווקא צודק. הוא לא אומר לנו את האמת. האמת היא בתוכנו, מתוך האומץ שלנו להכיר את עצמנו. הקול האותנטי שלנו יכול להגיד "בבחינה אתמול לא הצלחתי. הצלחתי במבחן שבוע שעבר". האיזון הזה הוא משמעותי. זה האיזון שיאפשר לנו ךחוות את עצמינו עם חמלה ורגישות אשר יאפשרו לנו להכיע לאותנטיות שלנו.
האיזון מושג לפעמים מתוך תהליך התבגרות טבעי, הכרה הולכת לגדלה בנו ובאנשים סביבנו. ולפעמים אנחנו נמצאות בתוך סערה ולא מצליחות לצאת ממנה לבד. אם את מרגישה שהביקורת הפנימית והקושי מקשים ומכאיבים לכן אני מזמינה אתכן לבוא לטיפול, להכיר את עצמכן טוב יותר ועם יותר חמלה- כלפי עצמיכן וכלפי אחרים.
Comentarios