"זה רק שיער"

לעיתים קרובות עולה בקליניקה השאלה איך מתמודדים עם חוויה קשה, שהיא לא "באמת קשה". אז כמובן שהתשובה היא לא פשוטה ואחידה לכולן, נכון? אבל באופן כללי אני נוהגת לומר, שמידה שבה משהו קשה או כואב היא סובייקטיבית. אין זה אומר שחתך נייר ולאבד רגל אלה חוויות זהות. אלא שבבואנו להתמודד עם הכאב של עצמנו- במיוחד במיוחד בקליניקה. עלינו לתת לכאב או הקושי את המקום שלו, בלי לנסות לסייג אותו, להקטין אותו או להעלים אותו.

את כל זה אני אומרת ועובדת עם המטופלות שלי כבר הרבה זמן, אבל ממש לאחרונה קרה לי מקרה קטן שבו התהליך המורכב והלא פשוט הזה בא לידי ביטוי באופן חד ואפילו משעשע.

הסתפרתי.

הסתפרתי וזה היה נורא.

זאת תספורת שמעולם לא הייתי בוחרת בה ככה סתם. מהרגע שהבנתי לאן זה הולך התבאסתי, התאכזבתי, התעצבתי. הדבר הראשון שעשיתי זה לצלם ולשלוח לחברות. לספר להן כמה זה נורא וחיכיתי לשמוע מה יגידו. לא משנה מה הן אמרו לי. אבל מאוד מאוד משנה מה הן לא אמרו- הן לא אמרו "זה רק שיער". הן לא הקטינו או העלימו או ציפו שאני לא אתבאס.

אחר כך התקשרתי לבעלי. להתבאס גם איתו. הוא הצחיק אותי והודיע שהכל טוב- מהיום רק הוא יספר אותי, מה? לא טוב? גם הוא לא אמר לי "זה רק שיער".

משם פניתי אל ספרית שאני מאוד אוהבת. בנקודה הזאת, כשעה אחרי שהתספורת על ראשי, אני כבר מעט דומעת. היא ראתה אותי. ראתה את העצב והאכזבה, חיבקה אותי ואמרה לי שיש לי פה שיעור בלהקשיב לעצמי. בכיתי. גם היא לא אמרה לי "זה רק שיער".

בדרך הביתה כבר תיכננתי שינויים. איך אני אצבע ואשים חומרים ואולי ככה ואולי ככה. מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה. וזה בדיוק מה שעשיתי כשהגעתי הבייתה. הסתכלתי על השידה עמוסת התמרוקים והתחלתי לנסות (ספויילר, לא היה הרבה מה לעשות כדי להציל את התספורת, התור הבא כבר נקבע).

כבר כמה שעות עברו מאז התספורת, אני כבר בבית וניסיתי את כל מה שאפשר באותו רגע ושאר הנסיונות יחכו עד שאתפנה אליהם. ופתאום עלתה בי הרגשה אחרת. משהו חדש. בעצם יש לי פה חוויה שלא הייתה לי מעולם. זאת תספורת שבחיים לא הייתי עושה. אף פעם. אז אף פעם לא הייתי זוכה לשחק ככה עם מה שקורה על הראש שלי. אני יכולה באופן הכי חופשי שיש לעשות איתו הכל הכל הכל – כי הכל ישתנה בתור הבא. התמלאתי תקווה, אופטימיות והשראה.

כשהתחושות האלה עלו בי נזכרתי שוב שזה בדיוק מה שאני והמטופלות שלי עובדות לקראתו בקליניקה- התחושה הזו של השלווה, השקט, התרגשות. אלה מגיעים רק כשאנחנו מקבלות את מה שאנחנו מרגישות. דברים וחוויות קשות תמיד תמיד קורות לנו. זה בלתי נמנע. אבל כשהדברים האלה קורים, אם נהיה פנויות לשמוע את הרגשות שלנו, אם נסכים לקבל את הכאב, הכעס, הקושי, האכזבה או כל רגש אחר- נצליח לעבור דרכם לצד השני- לאופטימיות, תקווה והשראה.